שמי גנית כהן סמואלוב
אמא של אדם ואמי, נשואה ליובל

paloma home flower

במשך הרבה שנים החלום שלי הוא לטייל בעולם. בשנים האחרונות יצא לי לטייל עם משפחתי האהובה. לכל מקום שאני מגיעה זה תמיד הקסם של מלאכות היד המקומיות שהן חלק מהתרבות העתיקה של העם או השבט שמרגשות אותי.

לא משנה לאן אני מגיעה אני תמיד מחפשת את עבודות היד, המפעלים העתיקים, הטכניקות, שווקי הפשפשים ותערוכות עיצוב הם תמיד חוויה מרגשת עבורי.

אז החלטתי להגשים עוד חלום ולתת דרור לאהבה הכי גדולה שלי

 

אז מה היא האהבה הזו?

זה התחיל בבית, במשפחה - משפחה של אנשים בעלי ידי זהב, חוש מפותח לאסתטיקה וסיפורים, היסטוריה ודמיון

המשיך לתפירה, בהתחלה דרך חוברות הבורדה עם אמא שלימים הפכו להיות אוסף של עיתונים בן עשרות שנים שמאגד בתוכו סגנונות אופנה והפך לסוג של חלון לתקופות שונות והמשיך בעיר בה גדלתי, ירושלים. זוכרת שכל פיתוח באבן הירושלמית ריגש אותי. כל חלון מעוטר, כל רקמה אתנית כל סל קלוע, מכונות דפוס, אבני ריחיים, אובניים

כל מפגש כזה עורר בי רצון להתנסות בטכניקה, ללמוד אותה. להתאהב.

היה לי ברור שהלימודים הגבוהים שלי יהיו קשורים ליצירה בחומר.

התנסיתי בחומרים ותחומים שונים כמו צורפות, פיסול, ציור, צילום ולבסוף בחרתי בטקסטיל: לימודי עיצוב אופנה בשנקר פתחו בפני דלת לעולם שלא ידעתי עד כמה הוא מרתק קסום וסוער. כל השיעורים השונים הסתובבו סביבי כמו סופת טורנדו ובנו עולם שלם שמורכב מכל כך הרבה רבדים. הצדדים הטכניים חברו להיסטוריה של הבגד, לאומנות, מדע הטקסטיל עבר דרך יצירותיהם של המעצבים הגדולים בעולם -

כיסים חבויים בתנות נסתרות צווארונים מעומלנים תארו את נפשן של גיבורות היסטוריה, ספרות וקולנוע ועלו על מסלולי התצוגות הגדולים בעולם והתנוססו על שערי המגזינים.

 

המשכתי תמיד להמשך לפרי עמלן של תרבויות שונות מתוך תחושה שחבוי ביצירות שלהם משהו שהולך ונעלם בתרבות המשתלטת של העולם המודרני.

 

אחרי הלימודים הקמתי בית אופנה קטן והתפרנסתי שנים מיצירת בגדים.

לא יצרתי בגדים לגברים.

העבודה הייתה נפלאה אבל גם קשה.

אחרי הרבה שנים והמון המון שמלות וקהל מקסים של בנות ונשים חלטתי שדי.

 

מאז סגירת העסק התנסיתי בעבודות מגוונות שקשורות כולן בעיצוב או טקסטיל.

בשנים האחרונות התאפשר לי להגשים חצי חלום. הילדים גדלו ויצאנו לכמה טיולים משפחתיים בחו"ל, אם להוסיף את הטיולים שיצאתי ללא המשפחה, יצא ששוטטתי לא מעט.

 

ומה משך אותי בכל המקומות שביקרתי בהם?

ניחשתם נכון.

 

ומה החלק השני של החלום?

להביא את השקט והיופי את ביטוי הנפש והכישרון, את הצבע והנשמה, את הקירבה האהבה והתקווה הזאת איתי הביתה.

לפתוח חנות שמאפשרת גם לכם להתחבר לעולם היפה הזה.

מוזיקה אוכל ונשמה.

אני לא מתחייבת על סגנון או קולקציה

הכל פתוח מותר ואפשרי ובתנאי שיסעיר את נימי הנפש.

אז עכשיו אנחנו בברזיל. עם בדים שמצאתי ברחובות ברזיל אצל האנשים הפשוטים. מפות במסעדות פועלים, וילונות מכווצים שתלויים על חוט מתוח, מטפחות ראש למלצריות וככ הרבה יופי וצבע סחררו אותי.

מיד הבנתי שהתאהבתי.

ששום דבר לא מעניין אותי בברזיל כמו הבדים האלה.

אחרי זמן קצר של בירורים וחיפושים מצאתי! מצאתי אוצר.

עברו של הבד הזה רקום ושזור בהיסטוריה המקומית הלא קדומה.

זה סיפור של 150 שנה לערך. אני רואה בדפוס הססגוני הזה חיבור ישיר לאושר ושמחה. הזמנה לחגיגה.
אורגזמה פנטזיה פסיכדליה או פשוט חיוך.

מי שמכניס את הבדים האלה לחייו מקבל מנה גדושה של סקסיות תשוקה שמחה וכיף

בדיוק כמו הברזילאים

אז קדימה, למה אתם מחכים?

 

על הבדים

הבדים הפרחוניים הגיעו לאירופה מהודו ולברזיל בתקופת ימי הביניים, בזכות הקולוניאליזם הפורטוגלי.

הבדים האלה שמשו במקור את פשוטי העם והעבדים

הבדים זכו בשנות ה70 לפופולריות באמצעות תנועת ההיפים ותנועת הטרופיקליה התרבותית של שנות ה-70' שכללה צבעים עזים ושינוי האופנה שהייתה מקובלת.

כיום שזורים הבדים בהיסטוריה הברזילאית, קוראים להם גם: "הפנים של ברזיל".

הם נפוצים בכל המדינה ואף מכינים מהם ביגוד לקרנבל.

favicon.gif

שלכם,

גנית